וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת ... (יג,ב-ג) ...
חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ אַל תִּשְׁמַע לוֹ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: נָתְנָה הַתּוֹרָה מֶמְשָׁלָה בָּהּ, כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ תִּרְאֶה אוֹתוֹ נָבִיא מוֹשֵׁל וְעוֹשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ, דִּכְתִיב וְנָתַן לְךָ
אוֹת אוֹ מוֹפֵת, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. כָּל זֶה שַׁיָּךְ לָעִנְיָן, עַד כַּמָּה וְכַמָּה כֹּחַ הַבְּחִירָה מַגִּיעַ, וְהָבֵן מְאֹד.
Il est rapporté dans le chapitre de michna "hané'hénaqine": Rabbi Yossé hagalili déclare: la Torah est parvenue aux confins
de l'esprit d'idôlatrie, c'est pourquoi c'est elle qui domine, au point de pouvoir nous enseigner: même si le faux prophète
arrêtait la trajectoire du soleil en plein ciel, ne le crois pas. Et Rachi commente: elle la domine, en le sens que même face à
ce (faux) prophète qui gouverne et fait selon sa volonté, comme il est écrit: "et qu'il t'aura donné un signe ou un miracle",
jusque là son propos. Et tout cela fait partie de notre sujet, à savoir jusqu'où parvient la force du libre-arbitre, comprend-le
bien.
וְעִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה הִיא עַל־יְדֵי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֶעְלִים וְהִסְתִּיר רְצוֹנוֹ בְּהַסְתָּרוֹת וְהַעְלָמוֹת גְּדוֹלוֹת, וְתָלָה הַכֹּל בִּרְצוֹן הָאָדָם,
בְּחִינַת "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", הַיְנוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָסַר הַבְּחִירָה לְהָאָדָם, וּבְדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ
מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בָּאָדָם לְשַׁבֵּר תַּאֲווֹתָיו וְלִבְרֹחַ מֵרַע וְלַעֲשׂוֹת טוֹב, כְּמוֹ־כֵן יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהֵפֶךְ,
לֵילֵךְ אַחַר שְׁרִירוּת לִבּוֹ וּלְהִתְגַּבֵּר בִּרְצוֹנוֹת רָעִים כָּאֵלּוּ, עַד שֶׁכִּבְיָכוֹל יַכְרִיחַ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְמַלֹּאת
תַּאֲוָתוֹ וּרְצוֹנוֹ הָרָע.
Et cette puissance principale du libre- arbitre provient du fait que l'Eternel
beni-soit-Il ait à ce point dissimulé Sa volonté, faisant tout dépendre de la
volonté humaine, selon le verset "Et la terre, Il la confia aux hommes", c'est-àdire
que D.ieu transmit le libre-arbitre à l'homme, et que "Par le chemin que
l'homme désire suivre, on le conduit". Et de même que l'individu détient une
force capable de briser ses envies, d'échapper au mal et de faire du bien,
ainsi il possède une force contraire, celle de suivre les pulsions de son coeur, de
renforcer ses intentions malsaines, au point d'obliger, si l'on peut dire, la volonté
divine à remplir et concrétiser ses envies et sa volonté mécréante.
כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין שֶׁאֶחָד נִכְסָף מְאֹד בְּרָצוֹן חָזָק לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אוֹ לְהַצַּדִּיק וְכַיּוֹצֵא,
וְיֵשׁ לוֹ עַל זֶה מְנִיעוֹת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, וְהוּא כִּמְעַט מִן הַנִּמְנָע וּלְמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע אַף־עַל־פִּי־כֵן יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר בְּחֵשֶׁק גָּדוֹל
כָּזֶה וּבִרְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים חֲזָקִים כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ וּמְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְרָכִים נִפְלָאִים וּבְהַשְׁגָּחָה נִפְלָאָה שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, עַד
שֶׁזּוֹכֶה לְהוֹצִיא מַחֲשַׁבְתּוֹ הַטּוֹבָה מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.
Comme nous pouvons le remarquer, qu'un tel désire ardemment atteindre ses objectifs de sainteté, voyager en Eretz-Israël
ou chez le Tsadik (Juste) etc, et il se heurte à de nombreux et terribles obstacles, pratiquement insurmontables; et pourtant,
déployant une force et une détermination surnaturelles et parce qu'il le désire au plus haut point, alors D.ieu béni-soit-Il
réalise sa volonté et agit à son égard de façon extraordinaire et par l'intermédiaire d'une Providence formidable, au-delà des
lois naturelles, jusqu'à ce que l'homme obtienne de concrétiser ses bonnes intentions, les faisant passer du théorique à
l'effectif.
אֲבָל אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים, שֶׁגַּם הַהוֹלֵךְ לִדְבַר עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ לֵילֵךְ לַמֶּרְחַקִּים לְאַבֵּד נַפְשׁוֹ לָדַעַת, לִלְמֹד חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא,
וְיֵשׁ לוֹ גַם־כֵּן עַל זֶה מְנִיעוֹת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, וְהוּא כִּמְעַט מִן הַנִּמְנָע וְשֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, רַק הוּא מִתְגַּבֵּר בְּרִשְׁעָתוֹ בְּרָצוֹן חָזָק כָּזֶה, עַד שֶׁהַשֵּׁם
יִתְבָּרַךְ מְסַבֵּב עִמּוֹ כָּל־כָּךְ עַד שֶׁבָּא לְשָׁם, וְכָל זֶה מֵחֲמַת גֹּדֶל כֹּחַ הַבְּחִירָה, כִּי בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ.
Cependant, [pour établir le libre-arbitre,] le Juge Suprême a permis une situation contraire, celle d'un individu qui recherche
la faute, D.ieu préserve, ou qui part au loin perdre son âme, dans l'étude et la compréhension de philosophies étrangères,
celui-là également sera confronté à de nombreux et terribles empêchements, pratiquement insurmontables; et pourtant, il se
renforce dans sa méchanceté, avec une telle détermination que l'Eternel béni-soit-Il l'amène là où il souhaitait parvenir, tout
celà à cause du libre-arbitre, car "c'est par le chemin que l'homme veut suivre, qu'on le mène".
אַךְ הַחִלּוּק וְהַהֶפְרֵשׁ יְכוֹלִין הַכֹּל לְהָבִין: כִּי זֶה הָאִישׁ הַכָּשֵׁר, כָּל יְסוֹד כַּוָּנָתוֹ וּרְצוֹנוֹ בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי הַנִּצְחִי, לִפְרֹשׁ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה
הַכָּלֶה וְהַנִּפְסָד וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה עִקַּר הַתַּכְלִית, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה עִמּוֹ נִפְלָאוֹת לְמַלֹּאת רְצוֹנוֹ, וְאָז בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה
וּבָעוֹלָם הַבָּא; וְזֶה הַהֵפֶךְ כָּל כַּוָּנָתוֹ וּרְצוֹנוֹ לְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וּשְׁרִירוּת לִבּוֹ הָרָע, וְעַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד לִבְאֵר שַׁחַת וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד.
Cependant la différence, tous pourront la ressentir: chez l'homme convenable, le fondement de ses intentions et de sa
volonté oeuvrent toutes pour un but authentique et éternel, se séparer des envies de ce monde éphémère et accomplir la
Volonté divine, finalité principale, D.ieu béni-soit-Il accomplit des prodiges pour concrétiser sa volonté, alors assurément bienheureux sera-t-il en ce monde et dans le monde futur; chez son contraire, toutes ses intentions et volonté aboutissent
aux envies de ce monde et aux élans de son coeur mécréant, aussi descend-t-il dans un gouffre de corruption et sa fin est
perdition.
וְאִי אֶפְשָׁר לֵידַע בְּאֵיזֶה מֵהֶם ה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ, לָכֵן נֶאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שָׁם) שֶׁרָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם כְּדַאי
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְעָמַד וּגְנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. הַיְנוּ שֶׁמִּי שֶׁחָפֵץ לֵידַע הַדֶּרֶךְ בְּאֵיזֶה מַעֲשִׂים ה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ יִתְקָרֵב לְצַדִּיקֵי אֱמֶת, כִּי אֶצְלָם נִגְנַז
הָאוֹר הַטּוֹב וְיֵלֵךְ בְּדַרְכֵיהֶם לְהִסְתַּכֵּל מֵעוֹדוֹ עַד סוֹפוֹ, מִבַּחֲרוּתוֹ עַד זִקְנוּתוֹ, עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי וְאָז יֵדַע הָאֱמֶת בְּאֵיזֶה מֵהֶם חָפֵץ ה' יִתְבָּרַךְ:
(הִלְכוֹת בִּרְכַּת הַשַּׁחַר – הֲלָכָה ה, אוֹתִיּוֹת עח עט לְפִי אוֹצַר הַיִּרְאָה - יִרְאָה וַעֲבוֹדַת, אוֹת ט)
Or, dans l'impossibilité de distinguer entre ces deux individus lequel l'Eternel préconise, est-il énoncé: "D.ieu estima que la
lumière était bonne", nos maîtres enseignent qu'Il considéra ce monde indigne d'en profiter, Il se "leva" et la dissimula pour
les Tsadikim dans le futur". Celà signifie donc que celui qui souhaite connaître le chemin des actions recommandables aux
regards de l'Eternel, qu'il se lie aux Tsadikim véritables, la "bonne" lumière est dissimulée chez eux, qu'il suive leurs voies,
scrutant de là où il se trouve jusqu'à sa fin, de la jeunesse à la vieillesse, quant à la finalité finale. Alors, il obtiendra de
comprendre la vérité, lequel des deux chemins l'Eternel préfère.
(tiré du Likoutey Halakhot – Birkat hacha'har 5,78 selon le Otsar haYirea – Yirea vaAvoda, 9)
וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ ... (טו,י') ...
Et que ton coeur ne s'afflige pas en lui donnant... (15,10)
עִקַּר הַצְּדָקָה הִיא עַל־יְדֵי מִשְׁפָּט, וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁהִזְהִירָה תּוֹרָה וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי רֹעַ הַלֵּב זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַמִּשְׁפָּט הַתָּלוּי בַּלֵּב, כִּי
עִקַּר תִּקּוּן הַצְּדָקָה הוּא עַל־יְדֵי מִשְׁפָּט שֶׁהוּא הַהֵפֶךְ מֵרֹעַ הַלֵּב, כִּי הֶעָשִׁיר צָרִיךְ לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ וּלְהָבִין כִּי בְּוַדַּאי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד
גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֵלָיו כְּלָל, וְנוֹתֵן לוֹ שֶׁפַע מָמוֹן וַעֲשִׁירוּת, מַה שֶּׁכַּמָּה אֲנָשִׁים צַדִּיקִים וְטוֹבִים מִמֶּנּוּ אֲלָפִים פְּעָמִים, חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים מִנֶּגֶד וְאֵין לָהֶם
שׁוּם פַּרְנָסָה וְסוֹבְלִים דֹּחַק גָּדוֹל רַחֲמָנָא לִצְּלָן, עַל־כֵּן בְּוַדַּאי אֵין הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאֶהְיֶה כְּפוּי טוֹבָה נֶגֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבְוַדַּאי חוֹבָה עָלַי לָתֵת לְהַשֵּׁם
יִתְבָּרַךְ חֶלְקוֹ אֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ לִתֵּן לַעֲנִיִּים.
La charité se réalise essentielle par l'intermédiaire du jugement, ce qui correspond aux avertissements de la Torah: "Que
ton coeur ne s'afflige pas en lui donnant", car le chagrin du coeur constitue une détérioration de la justice, qui dépend du
coeur. Car la réparation essentielle qu'opère l'acte de charité passe par la justice, contraire d'un coeur affligé. Il convient
donc au riche de se juger, s'apercevant qu'assurément l'Eternel agit à son égard avec une bonté qu'il ne mérite pas, Il le
comble de prospérité et de richesse, ce que nombre d'individus meilleurs et plus justes que lui des milliers de fois ne
reçoivent pas, leur existence restant conditionnée sans cesse, n'assurant pas leur subsistance et souffrant de nombreux
manques, D.ieu préserve. C'est pourquoi, le riche devrait certainement penser: "la justice ne permet pas que je sois ingrat
envers D.ieu béni-soit-Il, je me dois de donner la part qui Lui revient, comme Il nous l'a prescrit à l'égard des indigents".
כִּי בֶּאֱמֶת הַכֹּל שֶׁלּוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָמַל וְלֹא הִכְבִּיד עַל הָאָדָם לְצַוּוֹת עָלָיו לָתֵת אַרְבָּעָה חֲלָקִים לְהֶעָנִי וְחֵלֶק חֹמֶשׁ לוֹ, כִּי בְּוַדַּאי כָּךְ
הָיָה הַמִּדָּה כִּי הָאָדָם הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת פָּרֶךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּמַכְנִיס רֶוַח גָּדוֹל לַחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ אֲפִלּוּ חֵלֶק מֵחֹמֶשׁ רַק אֵיזֶה
שָׂכָר קָצוּב, מִכָּל שֶׁכֵּן הָאָדָם אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַאֲנַחְנוּ שֶׁלּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לָנוּ שֶׁלּוֹ, וַאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְחַסְדּוֹ וּלְטוֹבָתוֹ וִישׁוּעָתוֹ
בְּכָל עֵת וָרֶגַע וּמִבִּלְעָדוֹ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וְכוּ', בְּוַדַּאי רָאוּי לָנוּ לְהַחֲזִיר הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו וּלְחַלֵּק לִצְדָקָה כָּל מַה
שֶּׁמַּרְוִיחַ, רַק לִקַּח לְעַצְמוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּצִמְצוּם.
Car en réalité, tout est à D.ieu, c'est seulement par pitié qu'Il n'a pas ordonné à l'homme de rétrocéder les quatre cinquième
de sa fortune au pauvre en ne conservant que le cinquième. S'eut été la meilleure des répartitions, car l'homme qui travaille
durement pour son employeur, lui faisant d'obtenir de gros bénéfices, son patron ne lui reversera certainement pas une
rémunération proportionnelle, pas même le cinquième, plutôt un (maigre) salaire convenu. A fortiori, l'homme auprès de
D.ieu, à qui tout appartient: nous sommes à Lui , tout ce que nous possédons est Sien, nous avons besoin de Sa bonté, de
Son bien et de Son secours, en toute occasion et à tout moment. A part Lui, nous n'avons aucun autre dieu libérateur,
sauveur, qui nous rachète, nous sauve et nous nourrit etc. Il nous appartient donc, bien evidemment, de rendre le capital à
son Propriétaire, en redistribuant à la charité tout ce que nous gagnons, ne conservant qu'une maigre subsistance pour
nous-même.
מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵקֵל עָלֵינוּ מְאֹד וּמְצַוֶּה עָלֵינוּ שֶׁיִּתְּנוּ עַל כָּל פָּנִים מַעֲשֵׂר אוֹ חֹמֶשׁ, וְגַם הוּא מַבְטִיחֵנוּ לִתֵּן לָנוּ בְּרָכָה בְּכִפְלַיִם בִּזְכוּת
הַצְּדָקָה, וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא יְקֻפַּח שְׂכָרֵנוּ, בְּוַדַּאי רָאוּי לִתֵּן חֵלֶק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲנִיִּים בְּשִׂמְחָה רַבָּה, אִם יַחֲשֹׁב דְּרָכָיו וְיִשְׁפֹּט עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת, וְאָז
יִזְכֶּה לְהַכְנִיעַ רֹעַ הַלֵּב עַל־יְדֵי הַמִּשְׁפָּט וִיקַיֵּם וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ וְאָז הַצְּדָקָה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אָז מֵאִיר בִּצְדָקָה בְּחִינַת מִשְׁפָּט, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה יוּכַל
לְהַצִּיל אֶת הֶעָנִי מִן הָעֲנִיּוּת לְגַמְרֵי עַל־יְדֵי בְּחִינַת הַמִּשְׁפָּט שֶׁמֵּאִיר בּוֹ, עַל־יְדֵי הַצְּדָקָה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ. (הִלְכוֹת גְּבִיַּת מִלְוֶה – הֲלָכָה ג, אוֹת ד לְפִי אוֹצַר
הַיִּרְאָה - צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, אוֹת סג. וְעַיֵּן מָמוֹן, אוֹת צב)
A plus forte raison, lorsque D.ieu nous facilite les choses à ce point, nous ordonnant de ne donner que la dime ou le
cinquième, et promettant de nous combler d'une bénédiction doublée par le mérite de la charité, sans oublier le monde futur
où nous serons dédommagés d'un excellent salaire; alors, bien sûr, nous appartient-il de concéder la part de l'Eternel aux
indigents, avec une joie immense; surtout s'il médite sur ses voies et se juge avec véracité, repoussant le coeur chagrin
grâce à la notion de justice, et accomplissant "Que ton coeur ne s'afflige pas en lui donnant". Alors la charité est parfaite,
elle brille et éclaire comme la justice, permettant à l'homme de sauver totalement le pauvre de son indigence, grâce au
symbole de justice qu'il éclaire en lui, et la charité qu'il lui
procure.
(tiré du Likoutey Halakhot – Guéviyat Milvé 3,4 selon le Otsar haYirea –
Tsédaka ouGuémilout 'hassadim, 63. Et voir dans Mamone, 92)
Aucun commentaire:
Enregistrer un commentaire